צחירו

חבר שלי טס לברצלונה. קודם כל הלוואי שהמניאק יידרס שם ע"י עדר שוורים זועמים על כך שהוא טס ואני נשאר בארץ. אבל מצד שני אני לא רוצה שהוא ימות או משהו כזה, שרק ישבור רגל או יד… שיסבול קצת. ואני לא רוצה שהוא ימות בגלל שגם הוא חובב יין והוא הבטיח להביא לי לפחות בקבוק אחד טוב משם. קמצן.

אז שינסתי מותניי וצללתי פנימה לפירסומים האחרונים באינטרנט. הוצאתי לו רשימה של 33 יינות שכולם בלי יוצא מן הכלל קיבלו ציונים של מעל 90 נקודות והם עדיים בטווח הקנייה שלי. עד 30$.

אני יודע שאולי יכולתי לספק רשימה יותר מכובדת אבל מכיוון שברי הסמכה בעיניין (המגזינים המובילים) לא מפרסמים ככה סתם בחינם את מסקנותיהם ההיצע שלי היה קצת מוגבל. אני מזמין אתכם להגיב ולהציע עוד יינות ואני מבטיח שעוד אעדכן את הרשימה (הרי תמיד יש מישהו שנוסע לברצלונה).

כמה הערות על הרשימה הנ"ל:

· היא מסודרת לפי בציר

o אח"כ לפי ציון

o אח"כ לפי מחיר

· לא הכנסתי יינות לבנים – האמת לא יודע למה

· הכנסתי רק יינות שקיבלו ציון 90+ - האמת אני גם לא יודע בדיוק למה, אולי זה בגלל שלי ואני מניח גם למבקרים יש הבדל פסיכולוגי כאשר נותנים ציון עד 89 ומעל 90. גם ברגע שיורדים מתחת ל90 אז אין לזה סוף מה להכניס לרשימה מבחינת תמורה/ מחיר.

· GV = Gary Vaynerchuk

· WE = Wine Enthusiastic

· WS = Wine Spectator

כדברי מודי בר און…

תבלו

המשך ישיר ל דריסת הקנגורו

פרולוג:
יינות אדומים לא מתאימים לקיץ הישראלי, על כך כבר סיפרו והרחיבו רבים וגדולים ממני ולכן אינני מרגיש צורך להרחיב בנושא. אני אישית למדתי זאת בדרך הקשה. בימיי שבת בצהריים הייתי פותח איזה קברנה מגניב, ביחד עם פסטה ביתית, הייתי לוגם כוסית מהיין ומתעלף מהשילוב של החום והאלכוהול לאיזה שעה שעתיים. יינות לבנים יבשים הם פשוט חגיגה ליולי - אוגוסט הישראלי. ויבשים יותר מחצי יבשים. הכי קרוב שאפשר להגיע ליין אדום בחמסינים שלנו הוא לשתות רוזה.

מה היה לנו שם:
אם הייתי טועים את הרוזה של דלתון בטעימה עיוורת, ואני מתכוון לכך שהיו קושרים את עיניי בלי שיכולתי לראות דבר, הייתי בטוח שאני שותה יין לבן קל, גוונצטראיימר למשל, במקום רוזה. מהארומות עד לסיומת היין הזה מתנהג כמו יין לבן. הרגשתי שהדלתון שלי בורח ממקורותיו ורוצה להיות משהו אחר. תחשבו לדוגמא על סטונדטים לקולנוע שנה ב' באוניברסיות ת"א שמתווכחים על המדשאה איזו מסעדה יותר אותנטית בכרם התימנים. לא שאין להם זכות להתווכח. לא שהם לא מבינים על מה הם מדברים. אבל זה אף פעם לא יהיה האוכל שעליו הם גדלו. (סיפור חיי).

מהבוקה עד לסיומת הרוזה של דלתון הוא פשוט לא מה שהוא רוצה היה להיות… וזה יין לבן. האף מספר על אפרסקים, ליצ'י ומינרלים. היין עצמו בעל מתיקות, לא קטנה, של תותים ופרחים. הגוף קל וחמאתי ובעל סיומת חמצמצה ומהירה. הכל נראה ומרגיש כמו בתיאור של אינצוקלפדיה, בכרך: יין לבן ומאפיניו.

אפילוג:
להיכן נעלמו המאפיינם של יין אדום? מה קרה לפירות היער ולעצי האלון? מה קרה לתבלינים ולטבק? קצת, רק קצת, אתה רוזה נכון אבל תן לי משהו מהקליפה האדומה שלך, בכל זאת שהית כמעט יממה שלמה איתם. 83 נקודות מתוך 100 אפשריות.
במילים אחרות: לא קטסטרופה, אבל גם לא… חובה? נורא? תעזרו לי, מהי המילה שאני מחפש… לא… לא.

התחשק לנו פסטה. זה לא כבד מידי, זה לא יקר מידי ובכלל זה אחד הדברים שזוגתי ואני יותר אוהבים בחיים. לי אישית היו כבר שבועות שבהם לא אכלתי חומוס, היו לי חודשים בהם לא אכלתי בשר והיו אפילו תקופות שאלכוהול לא בא לקיבתי (תקופות נוראיות, לא רוצה לדבר עלזה) אבל שבוע בלי שהכנסתי פסטה לבטן אני לא זוכר מאז חורף 76.
שמעתי על קפה איטליה. דניאל רוגוב כתב עליה 3 מילים שנחקקו בזכרוני "בכוונתי לשוב לכאן". החלטתי לקחת את האישה, להסתכן ולנסות משהו חדש. מה יש חיים רק פעם אחת, לא? תבינו- בתור חובב פסטה אמיתי, שגם יודע להכין את אחד הבולונזים הטובים בקטגוריית הבישול הבייתי (בכל הצניעות), אני מאוד משתדל לא להיכנס לכל מסעדה איטלקית שנקראת בדרכי, כך יוצא שבד"כ אנחנו חוזרים שוב שוב לאותם מקומות. אך האם הפעם מצאנו את האיטלקיה הטובה בעיר?
קודם כל, המקום מעוצב בטוב טעם אירופאי ביסטרואי מוקפד ומהודק. הדלת המסתובבת. האריחים שעל הקירות. האקוסטיקה טובה, המוזיקה חלשה ולא מפריע לדבר. סלסלת ענקית של עגבניות בשלות מקבלת את פניך ישר בכניסה. כן, זה נראה טוב כבר מהפתיחה. נעים לשבת. השירות אדיב ומסביר פנים ומנות. ישבנו על הבר.
פתחנו במנה ראשונה אחת של קלמרי על הפלנצ'ה. הקלמרי היו עשויים בדיוק במידה הנכונה, טריים ועסיסיים והמנה עצמה היתה מכובדת מספיק בגודלה. הקלמרי הוקפצו על מחבת עם שמן זית, לימון ומעט צ'ילי וכמה שזה נשמע פשוט, זה היה פשוט מעדן. הם הגיעו עם מעורבבים עם חתיכות קטנות של פוקצה בת יום שספגה לתוכה את הארומות והנוזלים וביחד גם עם עגבניות שרי צהובות שהכניסו עסיסיות וטעם מתוק.
למה עיקרית לקחנו שתי מנות פסטה על בסיס שמנת. שתי המנות היו יחסית כבדות, דבר שיכל להביא לנימנום קל בסיום האורחה. זוגתי לקחה פטוצ'יני בשמנת ואספרגוס. הפטוצ'יני הוא מתוצרת בית והיה עשוי כהלכה. האספרגוס פוזר בנדיבות והיה טרי מאוד. הוא נתן טעם נהדר של ירק חמצמץ שהיווה קונרטה מעולה למתיקות השמנת. אני לקחת פנה, לא מתוצרת הבית, ברוטב רוזה (שמנת ועגבניות) עם חתיכות האם. הפנה היו עשויים במידה הנכונה והגלילים שלהם התמלאו בהמרה ברוטב רוזה שהיה פשוט, טרי מאוד ועשיר. חתיכות האם היו מעולות גם הן והשלימו את חגיגת השחיתות הזו בצורה מושלמת. הדבר היחידי שהצטערתי בסיום היה שלא הזמנו פוקצה, בכדי שאוכל לנגב את הרוטב מהצלחת.
לקינוח הזמנו 2 כוסות אספרסו, כאשר את שלי לקחתי החוצה לסיגריה. מה לעשות, הייתי צריך להתאושש. כאשר חזרתי חיכתה לי חתיכת פאי אגסים ושקדים עם כדור גלידה וניל (תוצרת הבית) בצד. האספרסו החזיר לי את הצבע לפנים והפאי שהיה עשוי כהלכה, עדין במתיקות ועשיר באגסים, החזיר לי שמחת החיים. כדור גלידת הוניל נמס לאיטו לצד הפאי ובאמת שאם אשתי לא היתה שם, הייתי מלקק את הצלחת כולה.
את הארוחה של אישתי ליווה בליני אפרסקים ואני לקחתי רוזה 2006 של מאסי שהיה פרחוני ועדין כמו יום אביב בטוסקנה.
כן, כן, כן. אני יודע אולי היינו פשוט רעבים. אולי זה מזל של מתחילים, אבל בקפה איטליה קיבלנו תמורה מעולה לכסף (250 ש"ח) מהעיצוב, דרך השירות ועד (כמובן) האוכל. יש רק דרך אחת לברר אם הכתרתי אותה כטובה ביותר.. בכוונתי לשוב לכאן (וכמה שיותר מהר)

איך מעבירים זיכרון לדף?
איך להסביר משהו למי שלא חווה אותם איתך, למי שלא היה שם, למי שלא עמד על הבמה לידך או שהיה צופה בקהל?
איך כותבים על געגוע לתקופה? לגיל? לרוק אנד רול?
בלי לגלוש לקלשאות, לבנאילות, לברור.ל "היינו צעירים ויפים", ל "חשבנו שנשנה משהו", "שנהייה מיק ג'אגר", ל "רוק אנד רול".
איך עושים חשבון נפש בלי לשאול "איזה פנייה החמצתי"? האם נסעתי ישר או הלכתי בעיקופים?
תמימות של גיטרות, של מילים, תמימות מכוונת? קנאה? כוס אמק איך עבר הזמן.
זיופים ווקאליים נוראיים. אני נשמע כמו עורב. "מתקשרת אליי ואמורת אוליי, אני אוהב אותה…"
ומתי מסיימים שיר? אחרי הפזמון? הסולו?
ולפעמים זה נשמע טוב.
רק שלא אלחץ בטעות על כפתור הרקורד שבטייפ.
פתאום קיבלתי מתנה שעות של חומר הקלטה מהלקה שהיתה לי מהתיכון עד גיל 24. שבע שנים. כוס אמק איך שעבר הזמן.

וזהו ברוך מאיר רוזנבלום, סבא רבה רבה שלי, ממייסדי המושבה יסוד המעלה שבגליל העליון ושעל שמו נקרא אדם ברוך. עוד יסופר על ברוך מאיר ז"ל

"מהו מותו של אדם ברוך? אבידה גדולה."
כך פותח את טורו במקומון העיר בן זילכה, ידיד משכבר הימים.
טור שלם הקדיש לאדם.
ועוד בן זועק, מבכה ומספיד את אדם:
קול ייחודי…
יסוד מיסודות הביניין…
מצפן…
חדות מחשבה…
השקפת עולם נדירה…
אח"כ מתאר שפגש אותו רק פעם אחת. אוכל חומוס.
מה לנו ולחומוס הזה?

אבל תגיד בן, שים את כל ההספדים שלך בצד… טלפון להגיד "משתתף בצערך" הרמת?
לי בטח שלא.
הרי אם באמת היית קורא את כתביו היית מבין איזה אידיוט יצאת.

נ.ב
יותר טוב תקרא איך יוסי שריד, שבוודאי הכיר את אדם יותר טוב ממך ופגש בו יותר מפעם אחת כשאכל חומוס, הספיד אותו באותו עיתון בדיוק, הנה הלינק.

מסתבר שיש עוד צחי אחד בשכונה שלי, אם המושבות בפתח תיקוה, ומסבר גם שיש לו רומן עם רוני אחת (ואולי רוני זה בכלל שם של בן). מי היה מאמין… אני בכל אופן שמח שיש לי אלטר אגו ונדליסטי שמרסס גרפיטי על עמודי תאורה

עזבו אתכם ממכבי ת"א בכדורסל, עזבו אתכם מנינט ויודה… ההייטק השתלט באופן סופי על מדינת ישראל.

היום, יום שני, מסתיימת וועידת האינטרנט "Com.Vention" של העיתון דה-מרקר וכבר היום בערב מתרחש ארוע הI-drink" " הדו חודשי. אבל רגע, אבל בששי - שבת, רק לפני יומיים, התרחש ארוע ה "Kinnernet" של יוסי ורדי וביום שני בשבוע שעבר היה "IsraelNetSphere #6" של ה CoIls. ואם נוסיף לרשימה את ה "Tech-ed" של מייקרוסופט בחודש שעבר באילת, נסיעת הסטארטאפים השנייה לעמק הסיליקון בפבואר השנה, ארועים קטנים יותר כמו של "GarageGeeks " וקבוצות פייסבוק אחרות, ארוחות בוקר, צהריים וערב עם ג'ף פולבר ונקבל קצב ארועים חודשי שלא קיים אפילו בתעשיית הקולנוע העולמית.

אבל לא רק בארץ, גם בעולם ההייטק שולטטטט: במקום האוסקר ישנו ה "Techcrunch50", במקום הסאנדס ישנו ה "Crunchies", במקום פסטיבל ברלין ישנו ה "Leweb3" הצרפתי ולא נשכח את פסטיבל קאן היוקרתי הידוע יותר בכינויו כ "AdTech". בעיניי זה נראה שעוד מעט יזם אשר יגיע ל VC יציג את הטארטאפ שלו כ: זוכה פרס חבר השופטים המיוחד ב "Leweb3", או- בחירת הקהל בתחום הרשתות החברתיות "Crunchies".

בועה? אני בוחר לקרוא לזה, ההתמסחרות של ההתמסחרות. בתור מי שעובד וחי באינטרנט כבר שנים רבות, בתור מי שעד לפני חודש עוד ניסה להקים סטארטאפ משלו (אל תשאלו…)- ראו איזה פלא, לא הלכתי לאף אחד מהארועים למעלה. כמו לעמוד מול מקרר השתייה בפיצוציה- מרב מבחר אתה כבר לא יודע מה אתה רוצה לשתות.

חוץ מזה שאם היית בארוע אחד, היית בכולם. תמיד תצא עם כרטיסי ביקור של חברות כח אדם, אנג'לים וVC, (אבל שתייה חינם? נאדה). תמיד תפגוש מכרים שעבדו איתך באיזו חברה ועכשיו הם מנהלים במקום אחר וטוב להם והם ממש מרוצים. תמיד תראה מצגות של סטארטאפים חדשים, אבל מסביבך תשמע המון ציניות (וגם אתה תהיה קצת ציני).

ואוליי הארועים האלו מתאימים יותר לאנשים שעובדים, מאשר למבוטלים כמוני, כי זאת סיבה מספיק טובה לצאת מהעבודה מוקדם (בחמש וחצי) או לא להגיע יום יומיים, כי "יש את הכנס ב… וחייבים לנסוע". ויכול להיות גם שאני סתם מקנא שלאחרים הולך יופי ולי לא הצליח, אבל זה בסדר אני מרשה לעצמי. עוד על קנאה כאן